איך עוזרים ל"ילדים שקופים"?

"ילדים שקופים" הם ילדים שקטים, שלא מנכיחים את עצמם ומתקשים ליצור חברויות. כמעט בכל כיתה תמצאו אותם. איך מזהים את הבעיה ומה עושים כדי לעזור להם להתגבר עליה? ״כשאני לא מגיע לכיתה אף אחד לא שם לב שאני איננו״, אומר דני. זה לא חייב להיות כך

דני נער בכיתה ח׳. הוא מגיע בכל יום לבית הספר, מתיישב בסוף הכיתה. ילדים נכנסים לכיתה, עוברים לידו ולא מברכים אותו לשלום. אפילו לא מסתכלים לכיוונו. הם איתו מהגן והם רגילים לכך שהוא אינו יוזם שיחה, אינו מדבר בשעורים או יושב איתם בהפסקות או נפגש אחרי הצהריים.

במהלך היום דני שותק, לעיתים כשמחנכת בכיתה פונה אליו הוא לוחש לה דבר מה, אך לרוב הוא שותק. הוא מסיים את יום הלימודים אורז את המחברות והספרים והולך הביתה. את המשך היום הוא יבלה לבדו. הוריו שמים לב שהוא ימים שלמים לבד, שואלים אותו ותמיד הוא עונה: ״חברים מהכיתה מזמינים אותי, אבל  אני לא רוצה לפגוש חברים, טוב לי ככה״.

ללא חברים, עם הרבה בדידות

גלית גם היא נערה  שקטה בבית הספר. היא יושבת בכיתה ונראה שהיא מקשיבה למורה. יש לה מספר חברות מצומצם שאיתן היא מסתובבת. אם תריב איתן תישאר לבד בהפסקה. לרוב היא לא מעזה לדבר בכיתה. היא גם לא תפנה למורה או למבוגר אחר אם משהו יפריע לה.

בחברה שלנו – בבתי הספר, במקומות העבודה, יימצאו אנשים נחבאים אל הכלים, כאלה שאינם מנכיחים את המקום שלהם. בדומה לדני וגלית הם יהיו מאוד שקטים, יתקשו לעמוד על שלהם, יהיו צמודים לחבורה אחת ויתקשו להתחבר לאחרים. לעיתים, כמו במקרה של דני, לא יהיו להם חברים כלל והם ישקעו בתוך בדידות.

איך נוכל להסביר את ההתנהגות הזו?

ישנן תיאוריות שונות המסבירות את ההתנהגות הזו של הילדים ״השקופים״. אחת מהן היא התיאוריה של אלפרד אדלר שדיבר על תחושת שייכות וערך. הוא תיאר את האדם כיצור חברתי שמטרת העל שלו היא להשתייך לחברה שבה הוא חי.

על מנת שילד ירגיש תחושת שייכות וערך הוא צריך להרגיש אהוב, נחוץ ויכול.

• אהוב – אוהבים ומקבלים אותי כפי שאני. אין הכוונה שמקבלים אותי כשאני פוגע, אך במידה ואפגע באחר או אטעה, חבריי והמבוגרים סביבי לא ידחו או יבקרו אותי.
• נחוץ – יש לי תפקיד בחברה בה אני חי – בבית או בבית הספר. אני יודע שבמידה ולא אהיה התפקיד לא ימולא. החברה סביבי זקוקה לי.
• יכול – אני מסוגל להתמודד עם המשימות שמוטלות עליי למשל הכנת שיעורי בית, ליצור חברויות וגם להתמודד עם קשיים בדרך.

אם נתבונן ונשוחח עם ילדים שקטים נראה שהחוויה איתה הם מסתובבים בעולם היא שהם מרגישים במונמכים באחד או בחלק מהפרמטרים – אהוב, נחוץ, יכול. החוויה הזו יוצרת פחד מכישלון ובהקשר של ילדים שקופים – פחד מהתמודדות מדחייה.

מחקרים מראים כי היעדר תחושת השייכות גורמת לכאב פיזי

בשנת 2006 נעשה מחקר על ידי החוקר דה וואי. הוא חיבר את הנחקרים למכשיר FMRI שממפה את תפקודי המוח. הנחקרים  סיפרו על חוויות של דחייה חברתית שעברו. בזמן שסיפרו ראו החוקרים במכשיר ה-FMRI שהאזורים במוח האחראים על הכאב נדלקו. נוכל להבין מזה שהנערים והנערות  השקופים מסתובבים עם כאב בגלל תחושת שייכות וערך נמוכים, והם זקוקים לעזרה ולתמיכה על מנת להגדיל את תחושת השייכות והערך.

מה עושים?

למבוגרים יש תפקיד מרכזי בעזרה לילדים ״שקופים״. והטיפול הוא לרוב מערכתי שכולל את  הנער, ילדי הכיתה, ההורים והצוות החינוכי. כלומר, יש לתת מענה כוללני לילד.

לפני הטיפול בנער חשוב לדבר איתו ולשקף לו את מה שאתם ההורים רואים. לשאול אותו איך הוא מרגיש בכיתה, מי החברים שלו.

חשוב ליצור קשר עם מחנכת הכיתה או יועצת בית הספר, להציף את הקושי שאתם רואים ולבקש את עזרתם בבית הספר.

ומה עושים בבית?

חשוב שתדעו שהמצב של הילד שלכם אינו באשמתכם. אלא קשור בבחירות שלו ובדרך שלו לייצר קשרים חברתיים, יחד עם זה יש לכם ולילדכם את היכולת לשנות את המצב.

על מנת להעלות את תחושת הערך והשייכות השתמשו בטכניקת העידוד. שזוהי אמירה המעלה את תחושת הערך וגורמת לאדם המעודד לעשות מעשים שלפני כן הרגיש ״חוסר אומץ״ לעשותם.

איך מעודדים?

עקרונות העידוד מדברים על קבלה של עצמנו ושל אחרים, התמקדות בחיובי והערכת המאמץ בלי קשר לתוצאה.

אנשים לפעמים נוטים לבלבל בין שבח לעידוד. ההבדל העיקרי ביניהם הוא בכך ששבח מדבר על התוצאה, למשל כל הכבוד שקיבלת ציון גבוה בעוד שעידוד מדבר על הדרך – איזה יופי שהתאמנת למבחן.

עידוד לילדים השקופים יהיה סביב המקומות בהם אנחנו רואים כי הם התאמצו לייצר חברויות, ניסו לדבר בכיתה, פנו למבוגר כשהיו זקוקים לעזרה. זאת בנוסף לכל שאר המקומות שהם חזקים בהם.

נערים ונערות מעודדים יכולים לעשות שינוי, יכולים לפתח את האומץ להתמודד עם דחייה לעיתים, למצוא חברים שמיטיבים עימם ומעודדים אותם להמשיך ולהצליח.

*הנאמר איננו תחליף לטיפול או הדרכת הורים.

‍