ענת צקוני

בָּעֶרֶב שֶׁיֵּשׁ שֶׁקֶט בַּבַּיִת הִיא יוֹשֶׁבֶת בַּסָּלוֹן. מִי שֶׁיִּסְתַּכֵּל עָלֶיהָ מֵהַצַּד יַחֲשֹׁב שֶׁהִיא צוֹפָה בְּרַלְטִי הַתּוֹרָן אוֹ בְּאֵיזוֹ סִדְרָה. זֶה לֹא נָכוֹן. הִיא חוֹשֶׁבֶת. חוֹשֶׁבֶת עַל הַיּוֹם שֶׁלָּהּ וּבְעִקָּר חוֹשֶׁבֶת עַל הַיְּלָדִים. הַמַּחְשָׁבוֹת נוֹדְדוֹת אֶל הֶעָתִיד שֶׁלָּהֶם, וּבְעִקָּר צָצָה לָהּ דְּאָגָה. הִיא אָדָם מֻדְאָג. בַּעֲלָהּ תָּמִיד אוֹמֵר לָהּ - אַתְּ לוֹקַחַת אֶת הַחַיִּים כָּבֵד מִדַּי. תִּחְיִי עַכְשָׁו, תֵּהָנִי. אֲבָל לָהּ קָשֶׁה. תָּמִיד הָיְתָה כָּזוֹ. גַּם כְּשֶׁהָיְתָה יַלְדָּה. 

דחייה חברתית היא תופעה המיוחסת לרוב לגלאי היסודי, גיל המאופיין בצורך להיות דומה לאחר ולעמוד בסטנדרטים החברתיים המקובלים. ילד אשר לא יעמוד בסטנדרטים ״יענש״ על ידי הקבוצה בצורת דחייה חברתית. לאור שנות הקורונה והעובדה שהילדים היו ספונים בבתיהם ימים רבים ולא התאמנו על מיומנויות חברתיות אנחנו רואים תופעת של דחייה גם בחטיבות הביניים ואף בתיכונים. 

"ילדים שקופים" הם ילדים שקטים, שלא מנכיחים את עצמם ומתקשים ליצור חברויות. כמעט בכל כיתה תמצאו אותם. איך מזהים את הבעיה ומה עושים כדי לעזור להם להתגבר עליה? ״כשאני לא מגיע לכיתה אף אחד לא שם לב שאני איננו״, אומר דני. זה לא חייב להיות כך